<h1>ארחות חיים הלכ' קדיש סימן י'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
פירוש הקדיש יתגדל ויתקדש ע"ש המקרא הוסד והתגדלתי והתקדשתי ובמלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר שאז יתגדל שמו של הקב"ה כמו שנ' ועלו מושיעים וגו' וכתיב בתריה והיה ה' למלך כלו' אלו אותיות הקדש יתיחדו ויצטרפו והוא שם הנחצה לשנים על השבועה אשר נשבע להלחם בעמלק שנאמר כי יד על כס י"ה. שם מלא לא נאמר אלא י"ה כסא לא נאמר אלא כס כלומר נשבע ה' בימינו ובכס שלו שלעולם לא יתמלא שמו וכסאו עד שיתנקם מעמלק. משל למלך שפדה את בנו מבית האסורים והיה הבן הולך אצל אביו ובאמצע הדרך פגע בו לסטים א' ובזבזו והכה אותו מכת מרדות עמד המלך והשליך אותם מידו ונשבע שלא יקרא בשמו ומלכותו לעולם ועד עד שיתנקם ממנו. כך נשבע הב"ה שלא יתמלא שמו ומלכותו לעולם ועד עד שיתנקם מעמלק ותפלה היא שאנו מתפללים על אותו השם שיתגדל שבהיותו גדול וקדוש תלויה גאולתינו כדכתיב ועלו מושיעים וגו' ובהיותו גדול וקדוש ימליך מלכותיה כדכתיב והיתה לה' המלוכה. וזה תוכן הדבר יתגדל ויתקדש שם י"ה כי שם י"ה יתגדל בו"ה וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שיתיחדו אלו האותיות של שמו הגדול שנחצה לשנים בשבועה. שמיה רבא וכי אפשר לומר שם י"ה רבה לאחר שנחצה ואין יה כי אם חצי השם ואיך יתכן לומר מחצי השם רבה אדרבה כל דבר שנחצה או נתמעט אין זה רבוי כ"א מיעוט. אלא א"א לומר מיעוט כלפי מעלה כ"א רבוי שכן נמצא ברוח הקדש שלאחר שנלקח ממשה ונחלק ממנו נקרא רבוי שנא' ואצלתי מן הרוח. ואע"פי שהוא לשון הפרשה והבדלה מתרגמינן וארבי כך אנו אומרים אל השם רבה אע"פי שנחלק שא"א לומר מיעוט כלפי מעלה.
פי' אחר שמיה רבא שם י"ה רבא בהפוך המלה ברא כי בי"ה ה', צור עולמים כלומר בשם י"ה ה' צור עולמים. כשתכתוב יה בענין הראוי ליכתב שלא תמשוך כותל הה"א למטה כי אם חציו וחציו תשים על גג הה"א כמין נקודה אחת כגון ג' יודי"ן שהם י"י שמו של הקב"ה היוצא מפסוק ויסע מלאך האלהים ואותו ביה שהוא כתוב בענין זה כגון י"י עולה בגי' ל"ב והם ל"ב נתיבות שבהם נברא העולם וכן הוא תוכן המלה ביה שעולה ל"ב נתיבות י"י צר עולמים וזהו כבוד חכמים ינחלו כבוד בגי' עולה ל"ב. יד"וד כתוב וקרי באדני כלומר הל"ב נתיבות אדנים הם לעולמו ואותם נתיבות הם פרקי' של אצבעות ידים וז"ש אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו. ואע"פי שכתוב ידו אחת חסר יו"ד ידיו קרי ונדרשת הקריאה כי יש אם למקרא והכי משמע ידיו יצרו העולם ויש בידיו ל"ב פרקים וכנגדן ל"ב נתיבות שבהן נברא העולם וזה שאמר כי ביה ה' צור עולמים כי כן נדרש שם יה ולכך אנו קורין אותו רבה אע"פי שנחלק מו"ה כמו שכתבו למעלה. וכשיתגדל אז ימליך מלכותיה כדכתיב והיתה לה' המלוכה. בחייכון וכו' לכך מתברכין ישראל כך בחיים לפי שבאותה גאולה לא ישארו כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה והדא היא דאמרינן ייתי משיחא ולא אחמיניה כי כמה צרות עתידות לבא באותו זמן ולכך נקראו חבלי משיח ולפיכך הם מתברכים בחיים כלומר כשיתגדל ויתקדש שם יה להמית לעמלק ולאבד זכרו ואז ימליך מלכותיה יהי רצון שיהיה לחיים לישראל ולמיתה לעמלק ולשאר עכו"ם. בעגלא פי' במהרה כמו כי היכי דלימות בעגל בפ' ארבע מיתות. ושמעתי כי תרגום ירושלמי של מהר קח את הלבוש הוא עגל. ותרגום כי רננת רשעים מקרוב ארי בועי רשיעיא דשצי בעגל כ"מ. אמן יהא אמן עניה למ"ש הש"צ בעגלא ובזמן קריב שאנו עונין דרך בקשה אמן כן יהי רצון. ואחר כך אמן יהא שמיה רבה מברך והם ז' תיבות כ"ח אותיות כנגד מה שאנו עונים ועתה יגדל נא כח אדני. וחייב אדם למשוך רבה בכל כחו כדי שיחשוב בלבו לכוין במשיכת רבה כל המדרשים שכתבנו. וכששומע הקב"ה שישראל מערימין להזכיר לפניו אותה שבועה לאבד לעמלק ומתפללין לפניו לגדל שם י"ה בתוספת ו"ה שאז יהיה השם שלם ובכל כח כוונתם עונים זה השבח מנענע בראשו ואומר אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לאב שמקלסין אותו בביתו כך והוא רחקם מעל שלחנו וע"כ רב העצב למעלה באותה שעה לפי שמזכירין לפניו מעשה עמלק שהכעיס כלפי מעלה, וגרם לשם הנכבד הנורא שיחלק. וכשרואין מלאכי השרת זה העצב לפני הקב"ה מזדעזעים ונרתעים ודוממים כי אינם יודעים על מה הוא אותו עצבון למעלה לפי שאינם מבינים לשון ארמי ולכך מתחילין לשון עברית יתגדל ויתקדש ואומר שמיה רבה ולא שם י"ה בלשון עברי שיהיו מביני' המלאכי' שהעצבון בא למעלה על מה שישראל אומרים יתגדל ויתקדש שם י"ה יאמרו במה אפשר להתגדל שם י"ה אלא בשם ו"ה שנאצל ממנו על מעשה עמלק ויבינו כי מחמת הזכרת השם בא העצב וכשיהיו ישראל מתחילין הקדיש יבלבלו אותן המלאכים ויעכבו אותו מלעלות לפני הב"ה למעלה ולא יוכלו ישראל לשבח שבח הגון ומעולה כראוי ויהיה הקדיש בטל ולכך אנו אומרים אותו בלשון ארמי כדי שלא יכירוהו. וכן מצינו במסכת ברכות שיש עצב לפני הקב"ה בשעה שישראל אומרים לפניו יהא שמיה רבה והמלאכים מזדעזעין ותמהין זה לזה על העצבון ומיד חוזרים לומר השבח בלשון עברי ואומרים יתברך וישתבח ויש בו ח' מיני קלוסין ז' כנגד ז' רקיעים והשמיני כנגד הרקיע שעל ראשי החיות. וצריך להאריך ולמשוך בכל אלו הקלוסין כדי ליפות את השבח. וכל אלו השבחים אין בהם שום תיבה שיש בה שום רמז על מה העצב בא למעלה ואין שום בריה יכולה להבחין בהם כי אם שבח מעולה ולכן אנו אומרים אותם בלשון עברי. אחר כך נחזור לומר בלשון ארמי שמיה דקודשא בריך הוא שאין אנו רוצים לומר יה בלשון עברית מהטעם שלמעלה ומתוך שאנו אומרים שמיה בלשון ארמי אנו אומרים כמו כן שמיה דקודשא בלשון ארמי. וצריכין אנו לומר לשון קדש כי קדש עולה בגי' ת"י שבית המקדש ראשון היה קיים ת"י שנה ובו היה ברוך השם הזה ידו"ד כי הכהנים קורין אותו. ועכשיו אנו צריכין לנחמו מעצבונו ולכך אנו אומרים בלשון ארמי לעילא מכל ברכתא וכו' ד' מיני קלוסין כנגד ד' אותיות של ידו"ד. עתה דע לך והבן מהו לשון נחמתא כלפי מעלה על משז"ל שהשכינה מנהמת בכל יום כיונה וכו' וזהו נחמתא לשון נחמה על דבר העתיד. תתקבל צלותהון בלשון ארמי לפי שבעברי של קדיש אין בו שום תפלה ואלו היינו אומרים תשמע תפלתם יתמהו המלאכים ויאמרו מה תפלה אלו מבקשים שתהיה נשמעת והלא לא אמרו אלא שבח יתברך וישתבח וכו' לכן אנו אומרים בלשון ארמי כדי שלא ירגישו בדבר. יהא שלמא רבא יה"א קרי ביה יה"ו ועולה בגי' כאותיות של אדי"ר. שלמא רבה כלומר אדי"ד אדון השלום תן לנו השלום בזה שם רבה כדי שלא יבינו ויבלבלו הקדיש ולכן נקבע השלום בסוף הקדיש שהוא שקול וחשוב כנגד הכל וכשברא הקב"ה עולמו נתן שלו' בין מים ליבשה שנא' יקוו המים אל מקום אחד ואמר עד פה תבא ולא תוסיף שאלמלא כן היה מחריב את העולם כלו. וכשברא המלאכים מאש ומים אלו לא נתן שלום בין המים לאש המים מכבים את האש והאש מלחך את המים וכה"א יוצר אור ובורא חשך עושה שלו' וכו' כלו' עושה שלום ביניהם כדי שלא יכנס האור בגבול החשך ולא החשך בגבול האור. וגדול השלום שהרי אנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל ללמד שבשלום תלוי הכל שכשברא העולם לא קמו אלו על אלו ולא החריבו אלו את אלו באותה שעה ברא הכל יפה ולכך נקבע השלום בסוף כל תפלה לפי שהוא צורך לכל ואפי' על הקרבנות שנאמר וזאת תורת זבח השלמים. ואמרו אמן, אמן קיום אמן קבלה אמן שבועה כך מפורש באש"ר. וי"א דבכל מקום ששכינה מצויה לא אכפת לן בין לשון הקדש לשאר הלשונות. והקדיש אינו אלא בעשרה ושכינה עמהם וקדמתא ואתיא. והא דאמרינן אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ה"מ ביחיד דלא קדמא ואתיא וכן פסק הר"ף ז"ל. תם הפירוש: ואחר הקדיש יאמר ברכו.
